שו''ת עם נשיא הגמ''ח  על חובת ההשתדלות בנשואי ילדים


השתדלות במצוות צדקה

לכבוד נשיא גמ"ח השתדלות ראש הישיבה הגאון הגדול הרב גבריאל יוסף לוי שליט"א, 

קרוב משפחתי שחל"ח ל"ע, והותיר אחריו אלמנה רצוצה ויתומים שלא נכנסו תחת החופה. למרבה הצער, קרובי הנ"ל לא הצטרף לתכנית 'ערבים', ואף לא הוקמה שום קרן עבור היתומים. 

מלבד הקושי בהתנהלות היומיומית, מרחפת עננה כבדה על המשפחה לגבי נישואי היתומים בבוא העת בעז"ה.

אינני בעל אמצעים, ובפשטות איני רואה דרך כיצד בכוחותיי הדלים אוכל לקיים 'מבשרך אל תתעלם' עבור קרובי משפחתי. אולם לאור פרסומי 'גמ"ח השתדלות' חשבתי על רעיון, אשר הוא כפי מידותיי ויכולותיי, להפקיד עבור היתומים סכומי כסף חודשיים עבור יחידות בגמ"ח, כך שבבוא העת יוכלו היתומים לפחות ליהנות מהלוואות הגמ"ח כבסיס לבניית ביתם.

התעוררתי לחשוב [לאור הדברים המחכימים המתפרסמים במדור זה, תשוח"ח], האם בכלל גדרי 'חובת ההשתדלות' לנקוט בפעולה זו של הפקדות כספים עבור יתומים, כאשר מטרת הדברים היא לעוד כמה שנים [חלק מן היתומים ילדים קטנים ממש]?

בברכת התורה

מתוך תפילה שלא ישמעו עוד שוד ושבר בגבולנו

אריאל מ.

ירושלים 

תשובת ראש הישיבה שליט"א:

לכבוד...

שלום וברכה,

ראשית נחזק את ידיך בפעולותיך בהליכה בדרכיו של הבוי"ת למען היתומים.

השתדלות זמנה כבר היום

בדבר שאלתך האם הצטרפות לגמ"ח השתדלות הינה פעולה ראויה מצד גדרי חובת ההשתדלות, הנה, אף שבדרך כלל, השתדלויות לזמן רחוק אינן ראויות והן לא בכלל חובת ההשתדלות הראויה, לגבי השתדלויות אשר מצד עצם טבען יש לעשותן לזמן רחוק, ובכלל זה הצטרפות ל'גמ"ח חברים' כדוגמת 'השתדלות' וכדומה, כבר הבאנו את תשובת מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שהדבר ראוי, משום שבכהאי גוונא זוהי זמנה של ההשתדלות, ואין זה כמשתדל קודם הזמן הנצרך.

ההשתדלות מועילה כבר היום

ויתירה מזו, שבנידון דידן, זמנה של ההשתדלות היא כבר בעת היות היתומים קטנים, מסיבה נוספת, שכן ביודעי קאמינא, ממקרים אחרים, שעצם הידיעה של היתומים, שיש מי שחושב ומכין עבורם תכנית עבור עתידם, הרי זו עזרה עבור מנוחת נפשם עכשיו ממש. שכן כבר שמענו וראינו מקרים של יתומים יקרים ומצוינים, שכבר כמה שנים קודם חתונתם התקשו להתמיד ולשקוד על תלמודם, מתוך דאגה מה יהיה כאשר יגיעו לפרק האיש מקדש. וכפי שסח בפניי בכאב לבו יתום אחד: מי יודע מה יהיה בעתידי, כאשר אפילו את הכסף עבור המוניות לפגישות לא תוכל אמי האלמנה לממן...?! והדברים מדברים בעד עצמם.

ואשר על כן, פשוט וברור, שזמנה של כל השתדלות הנעשית עבור בניית בסיס לנישואי היתומים, היא כבר בעודם קטנים, וחשוב עד למאוד, לעשותה מוקדם ככל האפשר.

השתדלות לפרנסה והשתדלות לקיום מצוות

אלא שאליבא דאמת, הנחתך בשאלתך, כאילו הנידון והשאלה בדבר נישואי יתומים קשורה לגדרי ההשתדלות אינה נכונה, שכן מקומה של סוגיית חובת ההשתדלות היא אך ורק כאשר מדובר בעניינים גשמיים, ולא בענייני מצוות, ובכללם מצוות צדקה, וכמו שנבאר.

באשר לכל מצבו הגשמי של האדם בעולם, צריכים להאמין שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה טז). ולא רק על ענייני המזונות, אלא כל מצבו של העולם בעולם הזה, נקבע בראש השנה, וכפי שהאריך לבאר הרמב"ן בשער הגמול, בביאור דברי הגמרא (ר"ה טז:), ועוד האריכו בדבר זה שאר רבותינו הראשונים, וכלל העניין, שמחמת היות האדם צדיק נגזרים עליו פרנסה ובריאות, ואף על פי שמצוי שאין אדם צדיק ובכל זאת יש לו פרנסה ובריאות, היינו שמחמת היותו במצב של רובו חובות, הרי הוא מקבל את שכרו בעולם הזה, וכפי שנאמר (דברים ז, י) "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו", ויש הנהגה הנראית כ'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', וכפי שנאמר במזמור שיר ליום השבת (תהלים צב ו-ח): "מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יביא את זאת. בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד".

על כל פנים, בכל ענייניו הגשמיים של האדם, ההשתדלות לא מעלה ולא מורידה מאום, וכל מה שהוא צריך להשתדל בהם, הוא רק מחמת הקנס שנגזר עליו, וכפי שכתב המסילת ישרים (פרק כא) כי "...כבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם 'בזעת אפך תאכל לחם' (בראשית ג, יט), אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו". ושיטה נוספת עולה עולה מדברי מקצת מן הקדמונים, שמה שצריך להשתדל אינו מפני הקנס, אלא כדי שלא ייראה השכר בדרך נס אלא בדרך טבעית.

אמנם ככל שמדובר בענייני מצוות, הרי שההסתכלות על ההשתדלות הפוכה מן הקצה אל הקצה. כי הרי תחילת בריאתו של האדם היא לעבוד את ה' בכל כוחו, 'לעבדה ולשמרה' (בראשית ב, טו) – אלו מצוות-עשה ומצוות לא-תעשה (זהר ח"א כז.). ובוודאי שלא יתכן שאדם יאמר, דרך משל, אני רק אשתדל למצוא אתרוג וה' יעזור שיהיה לי אתרוג, אני אשתדל ללמוד קצת, אשתדל להתפלל, והשאר ה' יעשה. כי רק בדברים גשמיים כך היא המדה, שלאמיתו של דבר "הגזרה אמת והחריצות שקר" (רמב"ן בראשית לז, טו) ולא יועיל כלום מה שהאדם יעשה "אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו" (שם סוף פרשת בא שמות יג, טז). אבל ככל שמדובר בענייני מצוות, הרי שמדובר בחוב על האדם לעשות ולפעול בכל כוחו, ואין זו חובת 'השתדלות' אשר יש רק לצאת ידי חובה ותו לא, אלא זו עבודת ה' המוטלת עליו אשר לכך נוצר והיא חובתו בעולמו שח"ו מלהתרשל ממנה. ועל כך אמר הפסוק (איוב ה, ז) "אדם לעמל יולד".

ההתאמצות במצוות מצווה וחובה

ויתכן לפעמים, שאותה פעולה עצמה, כאשר היא נעשית עבור פרנסה וכדומה, הרי זה מעשה פסול בגדרי 'השתדלות', וכאשר מדובר בענייני אחזקת תורה, הרי זו מצווה וחיוב ממש. שכן ידועים דברי בעל חובות הלבבות בהקדמתו לשער הבטחון, שהביא סיפור אודות פרוש אחד שהלך לארץ רחוקה לצרכי פרנסתו, ועובד אלילים אשר פגשו בדרך הוכיחו כי אם היה מאמין בקב"ה היה מבין כי לא נבצר ממנו לפרנס אותו בעירו כמו במקום אחר, ואותו פרוש סבר וקיבל וחזר לביתו. ובכל זאת יודעים אנו כי מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצוק"ל נסע לאמריקה למשך שנתיים ימים לגייס כספים עבור הישיבה, וכן מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ' זצוק"ל שהה למטרה זו באמריקה משך שנה, וכן מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד ועוד גדולים וצדיקים רבים כתתו רגליהם למדינות מעבר לים כדי לאסוף כספים עבור ישיבות, וחלילה וחלילה לחשוב שהיה במעשיהם איזה פגם במדת הביטחון. אלא היא הנותנת, שכאשר מדובר בגזבר העוסק בהשתדלות עבור אחזקת תורה וחסד, ודאי שאין שום מקום לדון בגדרי סוגיית ההשתדלות אשר מקומה אך ורק לגבי פרנסה ושאר צרכיו הגשמיים של האדם, ולא כלפי חובת עבודתו בעולמו.

ועל כן נהגו אותם גדולים וצדיקים לעזוב את בתיהם ומסירת השיעורים, לסבול עול טורח הגלות למען הרבות תורה, שכן מאז שתקע הס"מ כף ירך יעקב אשר כידוע שהם התמכין דאורייתא, חובתנו להתגבר ולהתאמץ כנגדו מבלי לחסוך שום מאמץ, וככל שאדם יתאמץ להשתדל יותר במצוות, קדוש יאמר לו, הפך הגמור מן המרבה בהשתדלות עבור פרנסתו.

אשר על כן, לגבי שאלתך, כמובן וכמובן שהתאמצותך עבור היתומים להפקיד עבורם לגמ"ח השתדלות היא מצווה גדולה ואין בה שום פגם, וכמה שהיא דורשת יותר מאמץ יש בה יותר שכר, כמו שקבעו חז"ל (אבות דר"נ ג, ו) כי 'פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער'.

ואם בשביל בניך מחשבותיך נתונות כיצד להשתדל עבור נישואיהם והנך מפקיד עבורם עבור יחידות בגמ"ח, מן הראוי שכנגד זה, תראה להפקיד לכל הפחות עשירית מן הסכום עבור היתומים קרוביך ושאינם קרוביך, לאיזה גמ"ח שתראה לנכון, 'גמ"ח השתדלות', 'הגמ"ח המרכזי', גמ"ח 'יד שמשון' וכדומה.

ואכן עשו דבר טוב הנהלת גמ"ח השתדלות, אשר בעקבות פניית וועדת הרבנים של הגמ"ח, העמידו תכנית ייחודית עבור יתומים, בה ניתן יהיה להפקיד סכומים קטנים יותר, באופן שיהיה קל יותר לקרובים וידידים להיות עזר ואחסימך ליתומים, כך שבשילוב האמצעים שהגמ"ח מעמיד, ידעו היתומים היקרים נאמנה, כי כלל ישראל דואג להם למען המשך קיום הדורות, ולמען שהם יוכלו להתעלות בתורה ויראת שמים.

חזק ואמץ

ויהי רצון שבחודש שנהפך לטובה נתבשר בגאולה השלמה אמן ואמן

בברכה...

(נערך ע"פ דברי רה"י ע"י הרב א.פ.)

 


 בענייני אמונה וביטחון והשתדלות

הצטרפות לגמ"ח אל מול השתדלויות אחרות

מפי הגאון הגדול רבי גבריאל יוסף לוי שליט"א ראש ישיבת באר התורה וחבר נשיאות 'השתדלות'

 

בשורות הבאות נציג שאלה שנשאל ראש הישיבה שליט"א ואת התשובה אשר השיב:

לכבוד נשיא גמ"ח השתדלות ראש הישיבה הגאון הגדול הרב גבריאל יוסף לוי שליט"א ,

שמעתי,  שבמענה לשאלה שנשאל מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, מהי ההשתדלות הראויה שיש לעשות עבור חיתון הילדים, השיב מרן, לתרום עבור יחידות בגמ"ח המרכזי .ברצוני לדעת, האם השמועה הנכונה .

ובאם אכן כך השיב מרן, אבקש להבין, שאם כבר מפרישים מדי חודש כסף מתוך השתדלות עבור חיתון הילדים, האם לא עדיף להפקיד את הכסף בתכנית חסכון מניבת רווח בבנק ,וכפי שאומרים לי רבים!?

ובכלל, אם בהשתדלות עסקינן, אולי בכלל כדאי לרכוש דירה להשקעה, כפי שרבים וטובים עושים!?

ומהיכי תיתי ש'ההשתדלות'  הטובה ביותר היא הצטרפות לגמ"ח אשר בבוא העת יעניק הלוואה לזוג הצעיר!?

והיות וראיתי שבגיליונות 'השתדלות' מובאים פרקים נבחרים המבררים לפי דרכה של תורה את סוגיית ההשתדלות, אשמח לקבל תשובה על שאלותיי.

בברכה

תשובה ראש הישיבה שליט"א:

באשר לעצם השמועה, גם אני שמעתי בשעתו שכך השיב מרן זצוק"ל לאחד השואלים. ואולם היות שהדברים לא הגיעו אליי מכלי ראשון, הרי זה אצלי בגדר שמועה בעלמא ולא יותר מכך.

אולם, אנסה לפרש שמועה זו, כי אפשר בהחלט להבין את דעת התורה בזה,  כי השתתפות בגמ"ח חברים,  כדוגמת 'הגמ"ח המרכזי' או 'גמ"ח השתדלות' (אשר נותן אפשרויות להצטרפות להורים לילדים מבוגרים יותר) ושאר מסגרות דומות,  נחשבת ל'השתדלות'  ראויה וטובה,  יותר מאופני ההשתדלות האחרים, בין אלו שהצגת בשאלתך, ובין כאלה שלא הבאת, וכפי שאפרט להלן בס"ד.

מרבה נכסים מרבה דאגה

בסיפא של שאלתך התייחס לעניין ההשקעה בדירות, שהיא דבר אשר הפך בשנים האחרונות לחזון נפרץ בציבור האבר־כים, מה שלא היה מקדמת דנא.

באשר להשקעה בקניית דירות והשכרתן לאחרים, הנה כבר אמרו לנו חז"ל (אבות ב, ז) 'מרבה נכסים מרבה דאגה'. וכפי שרואים בעיניים, כי הרבה פעמים, כאשר אדם רוכש דירה להשקעה, הדבר גורם לו לטרדות רבות. החל מעצם הרכישה ,אשר כידוע למבינים,  הרבה פעמים נכשלים בעסקה לא מוצלחת אשר לא מביאה את התועלת המצופה ממנה. וגם אם העסקה מוצלחת ועובדת כראוי, קיימות דאגות רבות סביב הנכס, בהתעסקות מול השוכרים, תיקון נזקים, התמודדות מול רשויות ושכנים וכדומה.

אין כוונתי לומר לא לרכוש דירות להשקעה. אמנם זאת יש לדעת,  שהרוצה לעשות כן,  עליו לאמוד קודם לכן את כוחותיו, האם לפי טבעו הוא מתאים להיות 'מרבה נכסים 'וממילא 'מרבה דאגה', ויש לשקול הפסד כנגד תועלת.

טרדה מלימוד תורה

ויתירה מזו, עצם התופעה אשר אנו עדים לה, שאברך שיש לו שניים או שלושה ילדים כבר הופך להיות 'סוחר נדל"ן' אינו דבר פשוט ומובן מאליו, אשר על כן כל מי שנכנס לדבר מעין זה, ראוי שיתייעץ קודם לכן עם רבו, אשר ישקול בפלס, את הרווח שיש לכאורה במהלך, אל מול ההפסד של הטרדה והיציאה מן הלימוד הכרוכים בכך.

וכאן מן הראוי לספר,  שמועה מוסמכת ששמעתי.   לפני כשמונים שנה, היו בירושלים שני בחורים נדירים בכישרונו־תיהם בתורה, אשר ששניהם השתדכו וקיבלו נדוניות גדולות ומכובדות. מכרים וידידים הציעו לשניהם, להשקיע את הנדו־ניה שקיבלו, בהשקעה מסוימת, עם קרן קיימת ופירות שניתן להתפרנס מהם בכבוד, כך שבאופן זה יוכלו להמשיך ולהגות בתלמודם, ולהתגדל בתורה כפי שאיפתם.

אחד הבחורים, לאחר שבירר כמה שימת לב ההשקעה המדו־ברת תדרוש ממנו, הגיע למסקנה, למשוך ידיו מן העניין ,בכדי שהדבר לא יפריע לו מתלמודו. במקום להשקיע את הכסף, הוא אכל את דמי הנדוניה, במשך כמה שנים, בהן המשיך להגות בתלמודו ללא שום מפריע, ולאחר שנגמר הכסף, התקבל לאחת הישיבות להרביץ בה תורה, ומני אז כלכל את משפחתו מן המשכורת שקיבל. לעומתו, הבחור השני, קיבל את ההצעה והשקיע את סכום הנדוניה. ואכן, כפי שציפו, ההשקעה הצליחה והוא היה לאדם אמיד.

סופו של סיפור, שהבחור הראשון, נעשה לאחד מגדולי הדור ,פוסק הלכה נודע, ואילו חברו, אף שהמשיך ללמוד והיה תלמיד חכם חשוב מאד ובקיא בש"ס, אין להשוות את גדולתו בתורה לזו של חברו.

הנהגת שבט לוי

ובאמת שכן מבואר בתורה הקדושה.

לגבי שבט לוי נאמר בתורה (דברים יח א) ''לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל''. ובטעם הדבר כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל פי"ג הי"ב), כדי שהם יהיו פנויים לעבודת ה' המוטלת עליהם.

והנה יש להתבונן, הרי העבודה בבית המקדש התחלקה בין הכהנים לפי סדר של עשרים וארבע משמרות כהונה, אשר כל אחד היה מחולק לשבעה בתי אב, כאשר מלבד ימות הרגלים ,לא היה יכול כהן לעבוד בבית המקדש שלא בזמן המשמר ובית האב שלו.  נמצא אפוא,  שלמעשה,  כל כהן לא זכה לעשות עבודה בבית המקדש, כי אם פעמיים בשנה. ואם כן ,מה טרדה תהיה בכך אם בשאר הזמן יהיה לכהנים שדות וכרמים!?

אלא על כרחך, שעבור אותה עבודה של פעמיים בשנה, נצרך הכהן להיות פנוי מכל ענייני נחלה ואחזקת שדה וכרם .

והטעם לכך הוא לפי מה ששנינו במשנה באבות (ב, ה) 'ולא כל המרבה בסחורה מחכים'. ובגמרא (עירובין נה, א) אמרו על הפסוק (דברים ל יב) "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא": רבי יוחנן אמר, לא בשמים היא, לא תמצא בגסי רוח ,ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים, ע"כ .וכלשון הרמב"ם (תלמוד תורה פ"ג ה"ח): כתוב בתורה, לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא בשמים היא לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא. לפיכך אמרו חכמים 'ולא כל המרבה בסחורה מחכים', וצוו חכמים 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה', ע"כ.

והיינו שכדי להיות שקועים בתורה ועבודה כבני שבט לוי צריכים להיות פנויים לגמרי מענייני מסחר.

ועל כן מסקנת הדברים, שאף אם הרוכש דירה להשקעה יש לו על מי לסמוך, כמובן וכמובן שכאשר שואלים מהי ההנהגה לכתחילה, וודאי שההשתדלות בתרומה ל'גמ"ח חברים' אשר מנותקת לגמרי מטרדות, עדיפה מהשתדלות מן הסוג אשר הביא אלינו את התופעה של אברכים צעירים 'מומחי נדל"ן...'

הימנעות מהזדקקות ל'היתר עיסקא '

וכלפי מה ששאלת אודות הפקדת הכסף בתכניות חסכון, יש לדעת כי כל חסכון בבנקים בנוי על היתר- עיסקא אשר חשוב שנתייחס אליו כאל דבר שאינו לכתחילה.

בפוסקים מבואר, שאפילו כאשר מדובר בהיתר עסקא מושלם לכאורה מבחינה הלכתית, מכל מקום ראוי להימנע ממנו .

ובעיקר כאשר מדובר בבנקים, אשר אינם מתייחסים אליו יותר מאשר למין 'הצגה' ודבר הנעשה לפרוטוקול בלבד.

ואמנם נכון שרוב הציבור כיום נאלץ לקחת משכנתא ולהסת־מך על היתר עסקא, אמנם כל עוד הדבר לא נצרך ויש ברירה אחרת,  עדיף לוותר על מקצת הרווח שתכניות החיסכון מניבות, ולא להיכנס לדבר שאינו 'גלאט.'

וכן התפרסם בשעתו בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל, כי השתדלות של הפקדה בגמ"ח ראויה יותר מאשר הפקדה בתכנית חסכון .

ועוד יש להוסיף,  כי מעשים שבכל יום,  שרואים להדיא ,שלמעשה, המפקידים את כספם בגמ"ח ולא בתכנית חסכון ,למעשה לא מפסידים מן המהלך ורואים ברכה בממונם.

השקעות נפסדות

למרות שלא התייחסת לכך בשאלתך,  אני רואה צורך להתייחס גם לעסקאות השונות אשר מוצעות חדשים לבקרים לציבור האברכים. ובקצרה אומר מה ששמעתי בשם חכם אחד, כי אם ניקח את כל הכסף אשר הציבור הפסידו בהשק־עות לא חכמות, הרי שמדובר בסכום שניתן היה להחזיק בו את כל עולם הישיבות, ודומני שדי באזהרה זו, כדי להרתיע מהשתתפות בכל אותן עסקאות בלתי אחראיות ולהתרחק מהן כמטחווי קשת.

השתתפות 'בגמ"ח חברים'

מכל האמור, מובן מאד, מקרא ומסברא, כי הפקדה ב'גמ"ח המרכזי', 'גמ"ח השתדלות'  ודומיהם,  היא הטובה ביותר מבחינת 'השתדלות'. שכן דבר ברור הוא, שבן אדם הרוצה לעשות איזו השתדלות, אשר מחד תהיה 'גלאט כשר' ומאידך לא תפריענו מלימודו, זו הדרך הנכונה .

השתתפות ב'גמ"ח חברים' מן הסוג האמור, ראשית כל הינה מצווה רבתא,  וכמבואר בספר 'אהבת חסד'  למרנא החפץ חיים, שהמפקיד כספו בגמ"ח, זוכה במצוות ההלוואה עבור כל ההלוואות הניתנות באמצעות הגמ"ח.  והסברא בזה ,שמאחר שהגמ"ח נצרך לכלל הכסף המופקד בו, הרי שלכל מפקיד יש חלק בכלל ההלוואות.

וכאשר נוסיף לדברים, את אשר פורסם בשם מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, כי השתתפות בגמ"חים כדוגמת 'הגמ"ח המרכזי' או 'גמ"ח השתדלות' ודומיהם, למרות שהיא נעשית שנים רבות לפני חתונת הילדים,  בכל זאת,  היות ומטבע הדברים מדובר בהשתדלות שיש לנקוט שנים רבות לפני כן, היא השתדלות ראויה, ואינה בגדר 'השתדלות לזמן רחוק' אשר אינה ראויה לפי גדרי מצוות האמונה ומדת הביט־חון,  הרי שכאשר יחד עם עשיית ההשתדלות הראויה מקיימים מצוות חסד, הרי זה דבר נפלא ביותר.

ולאמיתו של דבר, המפקיד כספו בגמ"ח, גם אם הוא עושה זאת בשביל שבנו יקבל בעתיד הלוואה, דבר זה הוא רק בבחינת ה'פירותיהם' של הדבר, בעוד שה'קרן' היא ההש־תתפות בעשיית החסד של הגמ"ח.

ואגב, זו גם הסיבה להזדרז ולהצטרף לגמ"ח, ולא לדחות זאת לפעם אחרת, כי בעוד שכלפי השיקול למתי ההלוואה לבן נצרכת יש אולי מקום לדון אודות דחיה, אבל כלפי המצווה שזוכים בה בכל עת, כמובן שלא כדאי להחמיץ אפילו יום אחד שהכסף יהיה מופקד בגמ"ח,  שבכך מפסידים מצוות עשה, וכמבואר, שבכל רגע שהכסף מופקד בגמ"ח, זוכים בכל עת למצוות חסד עבור ההלוואות הניתנות על ידו.

סייעתא דשמיא בחיתון הילדים

חז"ל אומרים (סוטה ח,ב) 'אף על גב דמדה בטילה במדה לא בטיל'. כלומר, שבמצב של הסתר הפנים שאנו נמצאים בו ,מדותיו של הקב"ה, היינו הנהגותיו, כביכול בטלות, שכן לא רואים אותן כאן בעולם. אולם ההנהגה של 'במידה שאדם מודד מודדין לו' לא בטלה, וגם היום רואים אותה. כך שמי שמטיב עם אחרים, הרי ש'מידה כנגד מידה' ייטיבו עמו גם כן .

ולענייננו,  מי שמפקיד את כספו בגמ"ח ומקל על חבריו להשיא ילדיהם, יזכה במדה כנגד מדה מן השמים, לזכות להשיא את ילדיו בקלות. וכפי שאמר החפץ חיים, שטבע האנשים לחפש סגולות, בעוד שהסגולה הבטוחה ביותר היא מה שאמרו חז"ל, שמי שעושה חסד מטיבים עמו.

מכל המבואר, תוכל להבין היטב, כי מכל הבחינות, הצטרפות ל'גמ"ח המרכזי', 'גמ"ח השתדלות'  ושאר הגמחי"ם,  הינה ההשתדלות הטובה ביותר, שכן מדובר בהשתדלות שהינה מצווה וסגולה יקרה,  כשרה למהדרין מבלי שום חששות ופקפוקים,  תואמת במיוחד לבני שבט לוי ונטולת טרדות ועגמת נפש.

(נכתב ע"י הרב א. פ).


חינוך בריא ומועיל

באחד הגיליונות הקודמים דובר אודות חובת ההשתדלות בחינוך הילדים. הפעם ניגע בסוגיה זו, בדגש על חינוך הילדים ללמדם להתייחס נכון אל התאמצות הוריהם בנישואיהם ורכישת דירה עבורם.

השתדלות ומאמץ בקיום מצוות

כפי שכבר התבאר בעבר, קיים הבדל משמעותי, בין חובת ההשתדלות בענייני פרנסה, לבין חובת ההשתדלות במעשי המצוות.

ההשתדלות בפרנסה צריכה להיעשות במידה, רק כדי לצאת ידי חובה. השתדלות מעבר לכך הרי היא חסרון באמונה.

ריבוי השתדלות מעבר לחובה הנצרכת אף עלולה להביא לידי הפסד. וכמו שמצאנו אצל יוסף, כי למרות צדקותו ובטחונו, וכפי שדרשו עליו את הפסוק (תהלים מ ה) "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים", מכל מקום עצם פנייתו אל שר המשקים באמירות 'זכרתני והזכרתני' גרמה שיוסיפו לו שנתיים נוספות בבית האסורים (בראשית רבה מקץ פט,ב).

לעומת זאת, כאשר מדובר בהשתדלות בענייני מצוות, ריבוי ההשתדלות אינה חסרון, אלא אדרבה, מצווה.

ההתאמצות בהשתדלות לקיים מצוות, וההתגברות על המניעות מקיומן הינן דברים המתלווים בדרך כלל אל המצוות. כל המקודש מחברו מתלווה קושי יותר לעשייתו. וכמו שמצאנו בהרבה מקמות, שהשטן מנסה לעכב קיום מצוות ועשיית רצון ה', ולדוגמא, מה שמתואר בהרחבה במדרש (תנחומא וירא כב) כמה תחבולות ועיכובים עשה השטן כדי לעכב את אברהם אבינו ע"ה כשהלך לעקוד את יצחק בנו.

ובמגילת רות (א יח) נאמר "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה". וביאר שם הגר"א, כי המבחן לכך שרצונה של רות להתגייר הינו מעשה מצווה טהור ולא מעצת היצר, היה בכך שהליכתה החלה להיות קשה עליה. וכתב, שכך הוא תמיד, שמעשה המצווה נעשה דווקא מתוך מאמץ והתגברות.

הרי אפוא, כי המאמץ בקיום המצוות הינו מוכרח. ועל כן, על התאמצות בהשתדלות עבור קיום המצוות, הרי היא חלק בלתי נפרד מעבודת המצוות.

וממילא, ככל שהמצווה גדולה יותר, כך ההתאמצות תהיה רבה יותר.

ההשתדלות במצוות ללא שיעור והגבלה

למעשה קיים מכנה משותף בין חובת ההשתדלות בפרנסה לבין חובת ההשתדלות במצוות, בכך ששניהן הינן חובות המוטלות על האדם לעשות ולהשתדל להוציא דבר מן הכוח אל הפועל. ואם כן יש למצוא את נקודת ההבדל בין שתי ההשתדלויות.

אכן לפי המתבאר, ההבדל והנפקא-מינה בין ההשתדלויות השונות, היא במכסת ושיעור ההשתדלות. ככל שמדובר בפרנסה, שיעור חובת ההשתדלות הוא כפי שהגדיר בעל מסילת ישרים (פרק כא) כי "חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו". ולעומת זאת כאשר מדובר במצוות, אין הגבלה ושיעור להשתדלות.

לחץ על ההורים מצד הילדים

לאור המתבאר מגיעים אנו לדון בשאלה חשובה.

מזה זמן רב מקובל בקרב המתחנכים בדרך ישיבות ליטא, שמתוך רצון לאפשר את המשך קיום התורה ומסירתה לדורות הבאים, השתרש מנהג קדוש, שההורים מתאמצים לקחת על עצמם את עול רכישת הדירה עבור ילדיהם הנישאים. ברם, ככל שהנהגה זו יסודה בהררי קודש, וודאי שאין מדובר בחיוב של ההורים, אלא בהטבה גדולה ועצומה שלהם כלפי הילדים. אולם, היות והדבר הפך להרגל, אין זה סוד, שישנם כאלה בקרב הצעירים, שכאשר נדמה להם שהוריהם נתנו להם פחות מאשר שחבריהם קיבלו, הם מרגישים מקופחים, וכביכול יש להם כדמות טענה כלפי ההורים. הדברים מגיעים לפעמים לכדי כך, שהילדים מביאים את ההורים, בצורה עקיפה, או אפילו ישירה, לידי תחושת אי-נעימות ולחץ, וממילא לאילוץ, לתת לילדים מעבר למה שהם היו רוצים או מסוגלים.

תופעה שלילית ומנוגדת להשקפת היהדות

למותר להדגיש, כי תופעה מן הסוג המתואר, הינה פסולה ובלתי מתקבלת על הדעת.

גם כאשר מדובר בהורים שיש ביכולתם לתת לילדים עזרה ברכישת הדירה, הם אינם מחויבים לעשות זאת מצד הדין. חובת האב כלפי בנו היא לזונו כל עוד שאין ביכולתו לעשות זאת בכוחות עצמו (שו"ע אה"ע סי' עא ס"א עיי"ש), ואילו חובת האב להשיא לבנו אשה (קידושין כט.) אינה כוללת רכישת דירה עבורו.

טענות של בן כלפי הוריו על כך שאינם נותנים לו דירה, נובעות מגישה שטחית לחיים, לפיה כביכול היות וחבריו קיבלו, הדבר יוצר 'חיוב' כלפי הוריו. וזאת מבלי לבדוק האם אכן קיימת חובה כזו, מצד הדין, הלכה, מנהג או סתם הנהגה טובה.

על כל גרימת אדם לעשות פעולה בניגוד לרצונו, מתוך בושה לסרב, כתב רבינו יונה (שער תשובה שער ג אות ס) כי יש בכך משום האיסור "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה מו).

כאשר בעקבות הלחץ שנוצר על ההורים מצד הילדים, הם נותנים מעבר למה שיש להם, הדבר נכנס לכלל 'נהנה מסעודה שאינה מספקת את בעליה' שהוא 'אבק גזל' ואחד מן הדברים המעכבים את התשובה (רמב"ם תשובה פ"ד ה"ד).

וכמובן שהתנהגות מן הסוג האמור, היא ההפך הגמור מציווי התורה לכבד הורים.

ריבוי השתדלות בחינוך נכון

יש לציין, כי תופעת חסרון בהכרת הטוב מצד הילדים, ניתנת בדרך כלל להימנע כליל מראש, באמצעות חינוך מועיל ונכון.

יש להדגיש, כי חינוך הילדים לא נועד בשביל איכות החיים של ההורים, אלא כפי שכבר התבאר בעבר, מדובר במצווה גדולה ומרכזית המוטלת על ההורים.

הורה אשר יתייגע לחנך את ילדיו בצורה טובה, כמובן שיתקיים בו הפסוק (משלי כז יח) "נוצר תאנה יאכל פריה" ובבוא היום, לא ייאלץ ההורה לתת עבור נישואי בנו מעבר ליכולתו. ואת מה שייתן, יקבל הבן מתוך הכרת הטוב וכבוד גדול כלפי ההורים.

אמנם, אם חינוך הילדים היה עבור מטרה של איכות חיים, או יותר מזה, בכדי להימנע מקושי כלכלי בבוא זמן נישואיהם, היה מקום לדון, כמה היא חובת ההשתדלות, וכפי שיש לבדוק ולדון כלפי כל השתדלות עבור פרנסה ושאר דברים גשמיים.

אולם היות וחובת ההשתדלות בחינוך היא מצווה, הרי כפי שהתבאר, להשתדלות במצוות אין שיעור, מידה והגבלה.

ומסקנת הדברים אפוא, כי אין שום פטור ומניעה מלהתרשל בעבודת חינוך הילדים, כבר משחר ילדותם, לדעת שעליהם לשאוף להיות בוגרים ועצמאיים ולשאת בעול חייהם מכל הבחינות. ומאידך, לחנך אותם, שכל מה שהם מקבלים מן הזולת, גם אם מדובר בהורה או כל קרוב אחר, הדבר  מחייב אותם בעול של הכרת הטוב.

וכאמור, היות והחינוך היא מצווה, אין גבול ושיעור כמה חייב אדם להשתדל בחינוך ילדיו.

חסרונות גישת הפינוק

הדברים דלעיל נאמרים, לאור המצב, שישנם כיום אנשים רבים, אשר מסיבות שונות נוקטים בגישה של פינוק ילדיהם, הבנים והבנות, לתת להם כל מה שהם רוצים, תוך הסרה מוחלטת של כל עול מעליהם.

מדובר בגישה שאינה נכונה, לא מבחינה יהודית, ואף לא מבחינה אנושית. ולא זו בלבד, אלא שבבוא היום היא עשויה לגרור את ההורים לקשיים כלכליים כבדים על כל המשתמע.

הדבר יישמע אולי חריף מדיי, אך לעתים, הורים הנאנקים בעול נישואי הילדים, מעבר למה שהם היו אמורים לעשות, וכל זאת רק חרף הקושי שלהם בהתנהלות מול הילדים שלהם, יתכן שהם עצמם אשמים במצב, וכבר כתב המבי"ט (בית אלוקים שער התשובה פרק ט) כי ייסורים שהאדם גרם לעצמו בסכלות התנהגותו אינם מכפרים עליו (אלא רק בתנאים מסוימים, וגם אז הינם מכפרים אלא 'קצת' עיי"ש).

שינוי מגמה

כדאי לדעת, שבדרך כלל, הילדים היקרים, בני הישיבות ובנות הסמינרים, אינם כפויי טובה, אלא לכל היותר, נתונים בסבך של נורמה שהם רגילים אליה. אם ההורים יסבירו לילדים, בנחת וישוב הדעת, היכן מסתיימת חובתם כהורים, והיכן מתחילה חובת הילדים כלפי עצמם, הדברים יתקבלו על לבם בעזרת ה'.

דבר נוסף שיש לזכור, שבמידה ונמנע מההורים לסדר את ילדיהם מבחינת רכישת דירה, אין זה אומר כי נגזר על הילדים לחיות ללא קורת גג לראשם. שכן לאחרונה מקודמות יוזמות רבות ויצירתיות, כיצד להתמודד עם הקושי של רכישת דירה בימינו. וכמו שבעבר הרעיון של מגורים בפריפריה היה נראה נועז וחדשני, ואילו כיום רבים בוחרים בכך כדבר של לכתחילה, כך גם יוזמות נוספות תצאנה לדרך בעז"ה, ולא אלמן ישראל.

ההורים ישקיעו בחינוך והענקת המיטב מצדם בהתאם ליכולתם לילדים, וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ב פט"ז) "לא עליך המלאכה לגמור".